מחזיקים ידיים

נכנסתי למעלית בדרך לפגישה. אחרי נכנס זוג מבוגרים, אוחזים יד ביד. הידיים נפרדו אחרי שנכנסו. כשהגענו לקומה, הושיטו באופן הכי טבעי יד האחד לשנייה ויצאו יחדיו מהמעלית. תפסתי את עצמי נועצת מבט באחיזה הזו ולא משחררת ממנה גם לאחר שיצאו. זה מחזה שלא רואים בכל יום, זה מופלא להרגיש את ה”ביחד” הזה אחרי כל כך הרבה שנים. חייכתי וגם קצת קינאתי. “וואו”, חשבתי “אני רק יכולה לאחל לעצמי חיבור כזה שיישמר לי ולחצי השני שלי לעוד הרבה שנים, ממש כמוהם”. רגע אחרי וכנראה באופן בלתי נמנע,  נזכרתי בביקור אצל חברה טובה. חברה עם ילד מיוחד. ישבנו יחד והיא ביקשה ממני : “תכתבי באתר שלך על הדאגה שלנו, האימהות, לזוגיות שלהם… תראי את הבן שלי. מי תיקח ילד כזה כבן זוג? את חושבת שההורים שלה יפרגנו אם תבחר בו? מה יקרה לו אם הוא ירצה ויידחה שוב ושוב בגלל מה שהוא?”. הזיכרון הזה הפריע לקסם של אותו הרגע.

אני זוכרת שהשאלה של החברה בסלון, פתאום הטרידה אותי. הילד שלי עוד קטן, אהוב מאד בבית הספר בו הוא לומד. אהוב בעיקר על הבנות שמתייחסות אליו כאילו הוא הנסיך הקטן שלהן. הוא יודע שהן אוהבות אותו וגם יודע לנצל זאת. אבל מה יקרה כשהוא והחברים סביבו יגדלו? איזו נערה תבוא להחזיק לו את היד? תאהב אותו? תדאג לו?

מהרגע שאנחנו קמים הראש מפליג במחשבות לכל אותם מקומות שאנחנו אמורים להגיע אליהם. שקשורים אלינו, לילדים שלנו, למשפחה שלנו, לחברים שלנו. אנחנו ההורים המיוחדים “מפרגנים”  לעצמנו גם מחשבות ודאגות בלתי פוסקות על הילד, ההתקדמות שלו, על העתיד שלו והן עולות כמעט בכל מקום בו אנחנו נמצאים. גם בסיטואציות מלאות קסם כמו זו שחוויתי במעלית קשה לנו לפעמים להרפות והראש נודד להתמודדות הפרטית שלנו. מה אם כל זה לא יהיה בחיים שלו?

הילד שלי תמיד יהיה אחר, לעולם לא יענה על הקריטריונים של הדור שלו ולא יתיישר עם כולם. הסיכוי שלו להיות בקהילה סבלנית וסובלנית כפי שהיא היום הוא די נמוך.  אבל הילד שלי מלא באהבה. ילד שמחייך עם גומות. שאוהב לחבק את אלה שהוא מרגיש איתם בטוח, שממיס בצחוק שלו ובהומור שלו את כל מי שנקרא בדרכו. חשוב לי להישאר אופטימית ולהאמין שהסביבה לא תוכל להישאר אדישה לקסם שלו. לא משנה מה תהיה רמת התפקוד שלו אני חייבת למצוא את האנשים הטובים שידאגו לו ולחבריו. אנשים שמובטח להם סיפוק אדיר כשיבינו כמה טוב הם עושים לו.  חלק ניכר מהמחשבות והדאגות נובע מכל מה שנעדר כיום לחבר’ה המתבגרים: סביבה תומכת, חוסר במסגרות מתאימות, אנשי מקצוע טובים ובנוסף ולא פחות חשוב גם קהילה מבינה ומקבלת. כל מה שאני רוצה, הוא לשתף אתכם בחוויות שלנו במנות קטנות, כדי שתבינו תחילה. אחר כך אולי גם תעשו.