אקשן

לפעמים כשיש שינויים בהתנהגות אנחנו מוצאים את עצמנו בחיפוש אינטנסיבי אחר סיבות שיצדיקו אותם.  פעמים רבות השינויים מתרחשים בעונות שונות של השנה ואז כדי להסביר את העניין לעצמנו ולאחרים, אנו חוזרים על משפטים כמו: “זו העונה של האביב שמשגעת אותו, כולם אלרגים בבית וככה הגוף שלו מגיב”. לפעמים אנו תולים את מקורה של הרגרסיה בקפיצת התפתחות בתחום אחר, שואלים את עצמנו האם הקייטנה הבאה וקרבה מלחיצה אותו ועוד אלף ואחת סיבות “מבוססות מחקר” שנותנות לנו ולאחרים תשובות כמעט לכל דבר.

עברו כמה ימים שבהם קיבלתי דיווח עקבי על אירועי התנהגות שונים ומשונים: משיכה בחולצה של חבר, ניסיון לשלוח ידיים לילד מסוים, משחק לא מתאים עם וילון בכיתה כולל צחוק ברקע, טושים שמתעופפים להם באוויר ועוד… וכשסבא בא לביקור ושאל מה העניינים קיבל ממני, כנראה בנימת תסכול, תשובה מפורטת ומלאה בתיאורים על כל האירועים האחרונים. כשסיימתי את הנאום הארוך הוא הסתכל עליי ואמר:  “מבלי להתעלם מהבעיה שיש לו, תזכרו שהוא רק ילד. ילד שמחפש גירויים, מחפש אקשן, שובב שבודק גבולות כמו כל ילד אחר”.

השתתקתי והרגשתי קצת מטופשת. איך לא חשבתי על האפשרות הכל כך פשוטה הזו? בכל פעם שמשהו משתנה אצלו אני מפעילה את כל הגלגלים בראש, מתאמצת בלאסוף את כל הנתונים ממקרים דומים מהעבר ומחפשת שם את התשובות, הופכת אותו ואת ההתנהגות שלו לפרויקט מחקרי ולפעמים קצת שוכחת מהעובדה שלפני הכל, הוא ילד, עם “בעיות התנהגות” כמו כל הילדים האחרים בגילו. מתחת לשכבות החושים הלא מווסתים,יש ילד שמרגיש כמו כולם, שרוצה תשומת לב כמו כולם, שבודק וחוקר את עצמו ואת הסביבה ואת הגבולות כמו כולם, כדי ללמוד ולהתפתח ואנחנו צריכים לאפשר לו לממש זאת עם הכוונה והצבת גבולות, כמו כולם.