אסיפת הורים בתחילת השנה. היא נכנסת לכיתה של הבן שלה. המחנכת המדהימה מעדכנת מה מתחדש השנה ועל מה חשוב לשמור בשגרה, היא כבר תכננה שנה מלאה בעשייה! (ככה זה כשהמחנכת היא גם מנהלת מקצועית ומסורה). היא מבינה שהכיתה המשלבת של בנה התחלפה. לא ברור למה. הילדים וההורים מהכיתה בשנה שחלפה היו מקסימים, התקרבו אל הילדים שלהם, עברו חוויות רבות יחד וגם נראה שהקשר היה חזק. אבל המערכת קיבלה החלטה.
לאחר ישיבה של שעה קראו להם לעבור לכיתה המשלבת החדשה. ההורים מהכיתה הגדולה ישבו מול המחנכת. היא נכנסה עם שלושה הורים נוספים לכיתה והרגישה מבוכה גדולה. העיניים של ההורים הוותיקים ננעצו בה. היא מכירה את הסיטואציה. היא אמא לילד מיוחד וזה אוטומטית הופך אותה לאמא ‘אחרת’, שכל היומיום שלה אחר משלהם. הכניסה ‘המלכותית’ הזו הייתה מיותרת עבורה. היא הייתה רוצה להיכנס לכיתה עם כולם, להתיישב על הכסא שלה עם כולם ולומר את שמה בקול רם לכולם. היא כבר תחליט אם היא מציינת לפני כולם שהיא האמא של… והוא ילד מיוחד. אבל קודם שיכירו אותה, בלי דעות קדומות. ההורים נראו נחמדים ויש ביניהם כאלה שילדיהם כבר חנכו ילדים מכיתת קטנות. זה לא חדש להם ועדיין, היא חשבה לעצמה, אם זו הייתה קבוצה של הורים לילדים מחוננים כנראה שהמפגש היה מתוכנן אחרת. היה נכון יותר להתחיל יחד, לערוך סבב היכרות בין כל ההורים בתחילת המפגש כי זו קבוצה וככה זה כשרוצים להתחיל לגבש אותה.
ההורים של הילדים המיוחדים רוצים להרגיש חלק. רוצים שהילדים שלהם יהיו אלה שצריכים את החיזוק, לא ‘נספחים מיוחדים’. זה אפשרי. כשזה מתחיל מגיל קטן, כשביה”ס עובד נכון גם הילדים מבינים, שהילד מהקבוצה הקטנה הוא אחד מהם. הם לומדים להרגיש שאכפת להם ממישהו שהוא אחר מהם, הם לומדים ששיפוטיות לא רלוונטית כאן ובכלל זו הזדמנות מצויינת ללמד אותם מהי. הם מבינים למה אחרים מתנהגים כפי שהם מתנהגים ואז… הם לא מ פ ח ד י ם. אם הילדים מבינים גם ההורים יכולים. היא יודעת שזה כך. היא כבר ראתה את זה קורה.
אז מה עושים? מתחילים לשנות. מניחים שההורים ואנשי הצוות בבית הספר לא יכולים לחשוב או להרגיש כמוני. מסבירים את המקום ממנו אנחנו מגיעים, פונים ומציעים לעשות את הדברים בדרך אחרת. מגיעים עם פתרונות ריאליים, כאלה שאינם הופכים את הקערה על פיה, כאלה שלפחות בשלב הראשון אינם מרתיעים. בצעדים קטנים למטרה חשובה.
We must be the change we want to see
Gandhi