מפגש משפחתי

כשעה לפני ביקור משפחתי נוסף שנערך ביום גשם סגרירי. ברור לי כי הסלון בבית המארח אינו גדול דיו. עומד להיות צפוף ובעיקר לו, הילד שלי. הסלון יתמלא באנשים, מרחב התנועה בו יהיה מצומצם, רעש בעברית ורעש באנגלית – שפה שהוא אינו מכיר ומבין, דמויות חדשות יתערבבו עם אלו שהוא מכיר ודינמיקה אחרת מזו שהתרגל אליה במפגשים המשפחתיים שלו תתרחש.

אצלי בראש התרוצצו להן מחשבות… איך הוא יגיב? נזכרת שבעצם מאתמול הוא לא אכל מספיק וכנראה שהוא רעב. אני מתרגמת את הנתונים, מהיכרותי איתו, לסף עצבים נמוך, כזה שבקלות רבה יסית אותו להתפרצות ברגע של מצוקה או לחץ. המתח מהסיטואציה הבאה וקרבה מתחיל לעלות. עבור שאר בני המשפחה זהו ביקור משפחתי חביב ומרענן. אף אחד לא חושב (ולא צריך) על משמעות ביקור שכזה לילד עם צרכים מיוחדים. עבורי זו משימה, מאמץ נוסף, בעיקר רגשי, שנדרש ממני. אני זו שאיאלץ להשגיח עליו שלא יתפרץ, זו שתסייע לו להחזיק את עצמו במקום, תתווך לו את האנשים החדשים ואת הרעש. אני מרגישה שמתחיל להיות לי חם.

במהלך הנסיעה הלא ארוכה התכנסתי עם עצמי וחישבתי בראשי את מסלול הביקור. מהרגע שיכנס ועד לרגע שיבין שבחדר, שאת פרטיו כבר למד בעל פה, משהו השתנה ונוכחים בו אנשים חדשים שהוא אינו מכיר. כמה זמן יעבור עד שהנוכחות הזרה הזו תתחיל להשפיע על רמת החרדה שלו שנמצאת שם כל הזמן על אש קטנה? כמה זמן ייקח לו להרגיש שהרעש בחדר בלתי נסבל עבורו? האם יאפשר לי ולאביו לדבר עם אחרים?  או ששוב נהיה בסיטואציה שאנחנו דבוקים אליו במקרה הטוב, מבודדים אתו בחדר נפרד (כיוון שהוא אינו מצליח להתמודד) במקרה הפחות טוב, או נפרדים בנימוס מכולם מכיון שהוא דורש ללכת הביתה, במקרה הרע. המחשבות הללו מתישות אותי עוד לפני תחילתו של הביקור וכבר בדרך אני מרגישה שהרבה חשק למפגש אין לי. אני חושבת לעצמי, מה רע לנו בבית? במקום הבטוח שלו שבו הוא מאפשר לו ולנו להתנהל, כל אחד כרצונו, בלי דאגות או צורך לתמוך בו. אבל אין ברירה ואנחנו מגיעים.

הגענו. הוא נכנס לחדר, מתבונן בכולם ואני נדרכת. מתבוננת בו ובעיניים המדהימות שלו שסוקרות את השטח. הוא נשאר שקט וניגש לשולחן האוכל. אני מיד מתגייסת לעזור לו לבחור מה לאכול, משכנעת אותו לשבת על יד השולחן כי האורחים כולם נמצאים בצד האחר של החדר. בלי לשים לב, אני מבודדת אותו וזה לא טוב אבל אני חושבת לעצמי שאני רוצה שקט. לא רוצה להתחיל עם כעסים ולחצים. “את בסך הכל מנסה להקל עליו” אני משכנעת את עצמי. הוא מסיים לאכול וניגש לאיזור שבו אביו ישב. סוקר בעיניו שוב את היושבים, עובר על יד האורחים החדשים, אומר בנימוס שלום (עם תיווך של אביו שכמובן הרבה יותר רגוע ממני) ומתיישב. אני נושמת עמוק ומתיישבת בקצה אחד של החדר. הפכתי להיות צופה מהצד, צופה דרוכה שמתכוננת לרוץ לקראתו כי ברור לי שהנה, עוד דקה יתחיל להשתולל. אבל הוא מפריך את כל החששות שלי. מרגיש חלק בלתי נפרד מכולם, מתרפק על הסבא שלו שלא נשאר אדיש אליו, מחייך ומשתף פעולה עם הדודים ובני הדודים ואפילו עם הקרובים החדשים. אליי הוא כמעט ולא מתייחס.

כך עובר לו הביקור. הוא נהנה מהחברה שמסביבו, אני בצד והנה הגיע זמן ללכת. אני שמה לב שנשארתי באותו המקום, לא יזמתי אינטראקציה איתו ולא הוא איתי. הוא בחר איפה ועם מי להיות ואני, נשארתי מובטלת. זו פעם ראשונה שממש הצלחתי לנהל שיחה עם אחרים ולהיות מרוכזת בה, בלי הפרעות. בדרך הביתה הרהרתי בקסם שהתרחש כשזזתי הצדה. מבינה שהרחקתי ממנו את הלחץ שלי ואיפשרתי לו להחליט על עצמו בעצמו. כל כך פשוט ועם זאת כל כך קשה לשחרר שליטה, אבל משתלם!