נס קייטנת חנוכה

קייטנת חנוכה. הסייעות המחליפות מהעירייה שוב מאחרות והמורה בכיתה לבד, מחכה לעזרה.  שלוש בנות שאינן מהכיתה שלו כבר חיכו לו. “מה הן עושות כאן?”, אני שואלת את עצמי, באמצע החופשה בזמן שהאלטרנטיבה היא האפשרות לישון עד מאוחר, לראות טלויזיה, להיפגש עם חברים…

     שלוש בנות שהגיעו לביה”ס בחופשה כי הן רוצות להיות עם הילדים שלנו. אני חשדנית, לא מאמינה גדולה בנסים (מאמינה בעיקר בעצמי). הולכת ומבררת שוב ושוב בנוגע לתופעה הזו. שואלת את המורות, הרכזות, המנהלת, האם הנוכחות שלהן בכיתה קשורה למסגרת מחויבות אישית או לפרויקט של תרומה לקהילה והתשובה עומדת בעינה. הן שם כי הן בחרו להיות שם מרצונן החופשי, להיות איתם ולהנות מהם.

     חשבתי להישאר עם המורה הקבועה ולחכות איתה לסייעת המחליפה של העירייה שאמורה היתה להגיע. הארון עם כל הציוד של הכיתה היה נעול ובתוכו המערכת היומית של הקייטנה. הילד שלי ביקש כמו בכל בוקר לסדר מערכת. מימיני המורה שלוחשת לי “המפתח נעול בארון ואין לי מפתח נוסף. מה עושים?” ומשמאלי הילד שלי, שהחל להילחץ כי אין מערכת ואנחנו לא מצליחים לתת לו מענה.

     סדר יום ברור וידוע מראש משמעותי עבורו ובכלל עבור ילדים כמוהו. בכל בוקר מרכיבים מערכת חדשה ובכל פעם שהפעילות הרשומה מסתיימת היא מסומנת וממשיכים לפעילות הרשומה הבאה. כשהילד מגיע ואין מערכת מסודרת ומוכנה הוא דואג ושותף להרכבתה. בקייטנה סידור מערכת הופך למשמעותי כפליים כיוון שבמהלך החופשות ביה”ס שקט, הילדים מהכיתות הגדולות בחופשה, סדר היום השבועי והקבוע משתנה ובהפסקות הכיתות הקטנות לבד.  המערכת מבחינתו היא משהו מוכר להיאחז בו. משהו מרגיע.

     אני מזהה כיצד המתח והלחץ מתגברים אצלו והוא כבר לא פנוי להבין מדוע אנחנו לא נענות לבקשותיו. הוא מתחיל ללכת מצד לצד, מבקש שוב ושוב “לסדר מערכת” ואני… מתוסכלת  וצופה את ההתפרצות שלו. אני צריכה למצוא דרך להרגיע אותו אבל אני לא לבד. מסביבי שלוש בנות, מדהימות, שלא מאבדות את העשתונות. אחת מסבירה, אחת מחבקת והשלישית עוזרת למורה למצוא פתרון לארון הנעול. אני מתבוננת בהן, באופן שבו הן פונות אליו, מצליחות לשמור אותו במצב טרום התפרצות, מבטיחות לו שבהמשך המערכת תסודר ותיתלה במקומה. וזה עובד!  אני יוצאת מהכיתה מחוייכת. איזו מורה זקוקה לעוד סייעת כשיש לה כבר שלוש, אנרגטיות ורגישות? הן מכירות אותו כל כך טוב, את המבטים שלו, את תנועות הגוף, את המילים. הן התגברו על החשש הראשוני, על המבוכה, למדו לשאול שאלות כדי להבין אותו. ילדות.        ילדים הם עם מופלא. הם מגלים מסוגלות לקבל את השונה כאשר המבוגרים האחראים מכוונים אותם לכך. גם הם וגם הוריהם דואגים לספר לי יום יום כמה הם נתרמים מהקשר המיוחד הזה. מהסקרים האחרונים שפורסמו בתקשורת, 90% מההורים ציינו שאינם מעוניינים שילדיהם ישתתפו בפעילות (חוג, קייטנה וכדומה) עם ילד עם מגבלה. הם כנראה לא מכירים את הילדים שלנו. עוד לא גילו אותם. אולי הילדים שלהם יוכלו לעזור להם.