האחיות שלו

הנסיעות ברכב ממקום למקום כבר שנים ממלאות אצלי תפקיד מרכזי. לא זוכרת מתי הפכתי להיות הנהגת הראשית של דיירי הבית אבל ההבנה שלא אוכל להתפטר מהתפקיד הזה בתקופה הקרובה הפכה את הנסיעות האינסופיות הללו למקום הקבוע שלי להרהורים ומחשבות בכל נושא אפשרי.  מאז שנולדו הייתה לי מן נטייה לעטוף אותן ברשת ביטחון גדולה. גם היום, כשאני כבר מבינה שזה לא בהכרח הדבר הנכון לעשות, אני מרגישה שקשה לי מאוד לאפשר להן ליפול ולקום על רגליהן בכוחות עצמן. מאז שנולד אחיהן המיוחד רציתי לפצות אותן, על ההתמודדות שלהן בחוויה המשפחתית המורכבת שלנו. המחשבות לרוב הסתובבו סביב שאלות מיליון הדולר: מה יהיה איתן בעתיד? באיזה מקצוע יבחרו לעסוק? מי יהיה בן הזוג? היכן יקבעו את ביתן?  האם יצליחו לחיות חיים עצמאיים וטובים עם עבר כל כך מורכב?…

ואז, בוקר אחד, בזמן שהייתי בנסיעה הגיעה הודעה (מבטיחה שעצרתי בצד כדי לקרוא אותה): “אמא, זה מה שהיה היום בביה”ס”. זו הייתה הודעת וואטסאפ מבתי הצעירה. להודעה צורף סרטון של משחק כדורסל באולם הספורט של ביה”ס. במשחק השתתפו שחקני כדורסל עם שחקנים על כסאות גלגלים וברקע ישבו התלמידים של השכבה, עודדו ופירגנו לשתי הקבוצות.  גם בלי להיות נוכחת במקום אפשר היה להרגיש את האנרגיות החיוביות של השחקנים ושל הקהל. כל כך שמחתי בשבילה, על החוויה המרגשת הזו. יכולתי לדמיין לעצמי באותו הרגע כיצד היא מצליחה לראות גם את אחיה משתלב בפעילות כזו. אולי היא אפילו מאמינה שבתוך הקהל הגדול הזה שמקיף אותה יהיה מי שידאג לו ויקבל אותו כמו שהוא. הסיטואציות היומיומיות, שהיא עדה להן, בהן תלמיד או תלמידה עם שוני או קושי מסוים מנודים חברתית ובודדים מכאיבות לה ומדאיגות אותה.

כמה ערבים אחרי, די בסמוך להודעת הוואטסאפ שקיבלתי, עדכנה אותי החיילת שלי “המפקדת ביקשה מתנדבות להדרכת פעילות. אפשר לבחור את הנושא ואני רוצה להסביר מה זה אוטיזם”. אני מודה שהופתעתי. זו הייתה הפעם הראשונה שגיליתי אצלה את הצורך לדברר את אחיה וחבריו לעולם והבנתי איזו משמעות יש לדבר הזה בעיניה. אחרי שהתגייסה לצבא הקשר בינה ובין אחיה התהדק עוד יותר. במהלך הטירונות היה לה קשה בלעדיו והיא ניצלה כל אפשרות לראות אותו ולשמוע את קולו. הוא שאל עליה כמה פעמים ביום. היה לי ברור שהיא חסרה לו לא פחות. כמה הייתי גאה!

שבוע ההודעות ההוא היה שבוע מיוחד. הרגשתי שמערכת הדאגות שעובדת אצלי 24 שעות ביממה הורידה הילוך. הצורך לעסוק בשאלות הקיומיות פחת כאילו בלעתי כדור הרגעה. ההודעה שקיבלתי מביה”ס הייתה יכולה להיות בכל נושא שאולי היה מתאים יותר לגילה הצעיר, אולי בנושא שטחי יותר. ואולי נושא הפעילות שנבחר בטירונות היה מתמקד באקטואליה ואפשר אפילו  שלא הייתה מתנדבת מלכתחילה ונחה כמו שבחרו רוב הבנות האחרות בקבוצה. אני מרגישה שמשהו בתהליך ההתבגרות שלהן הואץ לעומת זה של שאר הילדים, משהו מהתמימות הילדותית נלקח מהן ועל כך אני לא יכולה שלא להצטער לפעמים. הציפיה מהן, כילדות קטנות, להשלים עם הכאוס בבית ולחיות אתו הייתה לא הגיונית בעיניי כשבעקבותיו וויתרו לא מעט. לרוב לא יכולנו לשנות את המצב ולכן עד כמה שהיה קשה להתמודד עם האתגרים שהגברבר הקטן הציב לנו, אתגרים שהתמודדנו איתם לבד, היה קשה הרבה יותר לראות אותן, בצד, זקוקות לנו ואנחנו לא מסוגלים להיות שם בשבילן.

שתיהן, באופן ייחודי וללא תיאום מוקדם, הבהירו לי שהחשש שלי לגבי עתידן כנראה חסר בסיס. היכולות שלהן להשתמש בקושי כמנוף לצמיחה עוררו בי השתאות. כאילו צויידו במנה עודפת של חוסן, מישהו ידע מראש שחייהם לא יהיו קלים ולכן החיל עליהן ביטוח. האופטימיות הזו, ששומרת עליי ועליו ניזונה במידה לא מבוטלת מהן ואין לי ספק שמי שיהיה בחברתן יזכה.