מגיעה לכיתה שלו ושוב הוא שם, מאחורי השולחן שתחום בשני כסאות. זו פינה שמצאו לו בכיתה, שמצליחה להרגיע אותו ברגע של סערה רגשית. המחנכת ניגשת ומסבירה והוא מסתכל עליי. לא מצליחה להבין מה המבט הזה אומר. הפעם אין חיוך שאומר לי: “תראי, השתוללתי, השתובבתי אז אני כאן לומד את חוקי הכיתה”. אלו הם ימים קצת סוערים שלו. קולות מוזרים, דיאטה יזומה מצדו, לא רוצה לצאת מהבית, רוצה בעיקר שקט ולהיות לבד. למה? רק הוא יודע.
אני ניגשת אליו בשקט, שומעת בדרך אליו מהמחנכת באילו דרכים “הבהיר” לה שאינו מסוגל להתמודד עם הפעילויות השגרתיות. אני יודעת שקשה לו עכשיו. הן (הצוות) יודעות בתקופות כאלה להיות רגישות ולדרוש פחות. לא להקשות עליו יותר מדי. הוא מסתכל עליי חזרה, יושב בכסאו כמעט שלא זז ונראה קצת מותש.
אני שואלת אותו, ” הי, מה נשמע?” אבל הוא לא עונה לי. אני מבקשת את האייפד (באייפד שלו הוכנסה אפליקצית תמונות וסמלים שילדי תקשורת רבים נעזרים בה. יש בה מגוון של תמונות וסמלים שבעזרתם הוא יכול להצביע על רגש, רצון או פעילות מבלי שיתבקש לומר אותם במילים כי מילים הם אמצעי לא טריוויאלי בכלל לילדים רבים על הספקטרום כדי להביע את עצמם).
כבר יודעת שלבד הוא לא יצליח לתת לי תשובה וזוכרת שמשום מה לרוב הוא בוחר שלא להיעזר באייפד. אני יודעת שהן ניסו קודם לכן, בעזרת התמונות, להוציא ממנו תחושות אבל אני מחליטה שגם אני חייבת לנסות. אנו מגישות לו את האייפד ומבקשות שוב: “תגיד לנו מה אתה מרגיש? מה קרה?” והוא, במיומנות שלא תואמת את תדירות השימוש שלו בכלי הזה לוחץ ברצף ובקצב מהמם:
- 2. 3. 4.
לתוך התדהמה שלי, נוכח ההחלטה שלו להשתמש באותו הרגע בתמונות, פרצו להן הדמעות בעיניים ואיימו להסגיר את עוצמת הרגשות שלי שעלתה מאפס למאה באותו הרגע. נלחמתי לעצור אותן כדי שלא יפרש את התחושות שלי אחרת אבל הדמעות כבר צפו להן בעיניים. לא יודעת אם מהאושר על היכולת שלו להביע את עצמו כל כך יפה (זו הייתה תחושה של פריצת דרך ביכולת שלו לנהל איתי שיח שהוא לא פונקציונלי שגרתי), או מהחמלה שהרגשתי באותו רגע על הקושי שלו לבטא את מה שהוא מרגיש ועל כך שהיה בהישרדות כל הבוקר. השתדלתי שלא לחשוב על הזמן שלוקח לו ולילדים כמוהו להרגיע את עצמו ולבטא את תחושותיו בדרך כלשהי, על מה שהם עוברים בינם לבין עצמם עד שמצליחים להבין אותם ועל השאלה מתי ולמה הוא מחליט בנקודה מסויימת שהוא “מדבר” ומסביר את עצמו כדי לקבל את מבוקשו.
16 מחשבות על “רוצה הביתה”
פוסט ממש מעניין ! הבלוג שלך כל כך חשו ואני בטוחה שתורם כל כל הרבה להורים שיודעים עכשיו שהם לא לבד.
תודה רבה. אם את מכירה הורים נוספים שהפוסט יכול לגעת בהם אשמח שתפיצי…
תמר את מרגשת ברמות קשות ופשוט מעוררת השראה בקרב אמהות נוספות. זכות גדולה לשניכם שיש לכם האחד את השניה.
תודה רבה שיר. מרגש לקבל תגובה כזו 😘
פוסט מהמם וכנה… תמיד מרגשת אותי
תודה ירדן 😊
ירדו לי דמעות שקראתי, הוא מרגש מאוד וכל כך משמח שהוא הצליח לבטא במהירות בדיוק מה הוא מרגיש.
מקווה שתפרצו עוד ועוד את גבולות התקשורת יחדיו.
שמחה שזה מרגש. וצריך להקפיד להסתכל על הצד החיובי של העניין. 😍
פוסט ממש מרגש!
תודה 😊
את פשוט מרגשת!
תודה רבה 😊 נעים להכיר.
פוסט מרגש שנוגע עמוק בבטן. את כותבת נפלא.
דפנה תודה רבה.. מוזמנת להפיץ לכל מי שנראה לך מתאים 🙏
אם אני לא טועה, זאת הפעם הראשונה שאני קוראת אותך.
אני ממעיטה לקרוא בלוגים על גידול ילדים, אולי כי היורש שלי כבר יותר גדול
ואולי כדי שלא אצטרך להתמודד.
ואז אני רואה עם מה את מתמודדת
ועם מה הוא
ולבי נכמר יחד איתך עליו, ועל המאבק שהיום הזה היה בשבילו
ועלייך, שמתמודדת יום-יום עם קשיים כאלה
.
שרק יהיה לך כוח
תשמרי על עצמך
הי חן. המשפט הזה שאומר שאנחנו מגלים כמה כח יש לנו ככל
שההתמודדות קשה יותר הוא נכון. זה מלמד אותי ועוד הורים כמוני על מה כדאי ‘לבזבז’ אותו ביומיום. לצד הקושי יש גם הרבה דברים טובים 😊